ההנגדה בין רב, תואר המעיד על מעמדו, שאינו בן המקום, אלא מזדמן אל המקום, לבין מלמד התינוקות המקומי, הנטוע עמוק בחיי הקהילה ואתגריה, מלמדת אותנו שיעור גדול על כוחו של שינוי מבפנים. ככל הנראה אין רבנים במקום, לעיתים הם מזדמנים, מגיעים על הדרך ומנסים לעזור, פעמים רבות ללא הצלחה. יש בהם כאלה שאף עושים נזק. הם אינם מכירים את האוכלוסייה, ולעתים מנסים לכפות עליהם תפיסות המגיעות מעולמות זרים. הם אינם מצליחים לייצר פתרון כי הם פשוט אינם מבינים עד הסוף את הבעיה. לעומתם, מלמד התינוקות מגיע מהמקום, מהשכונה. הוא מכיר היטב את הדברים "מבפנים". הוא דווקא זה שבא "מלמטה" "מהמקום", הוא זה שמצליח לשנות. מי שמצליח ללמד ילדים המתקשים ללמוד, מכל מיני סיבות, חלקן אישיות ואישיותיות וחלקן מערכתיות, יכול גם לשכנע את אלוהים להוריד גשם. אנחנו למדים בהמשך המדרש על התפיסה שמנחה את המלמד בעבודתו. הפעולות מתארות דרך לימוד שוויונית ודיפרנציאלית כאחת, יצירתית ורגישה. ונכתב רבות בעניין זה. ואני שמעתי מאחד המשתתפים בשיעור שהעביר מו"ר דרורי יהושע, בקבוצה קהילתית משלבת של חברי קהילת "דגל יהודה" וחברי קהילת "אנוש", מפרש שעיקר הצלחתו של המלמד נובעת מהיכולת שלו להתפלל, וכמו שתפילתו לגשם התקבלה, כך הוא מצליח עם התלמידים במקומות הקשים והמאתגרים ביותר, כשנדמה שאין סיכוי ומוצא. כי הוא מורה המתפלל על תלמידיו. איזו פרשנות נוגעת ללב, כאילו מבקש בעצמו: התפלל עליי. חידוש שיכול להגיע מאנשים המכירים את תהומות המחשכים של הנפש כשהם מזהים שצדיק יסוד עולם עומד לפניהם.

אחת השאלות שלא הפסיקו להטריד אותי בטקסט היה השימוש במילה "שוחד". מדוע בחר המדרש דווקא במילה זו? הרי אפשר להשתמש במילה "שידול" שאולי הקונוטציות השליליות אינן מוחלטות בה כמו במילה "שוחד". מילה המעלה חשד לפגם בהתנהלות המורה. שוחד הוא טובת הנאה הניתנת בחשאי לנושאי תפקיד, כדי שימעלו בתפקידם ויקדמו את האינטרסים של המשחדים. איך זה שדווקא הרב הזה, המלמד בני עניים כבני עשירים, שלא ניתן לשחדו בחשאי בכסף ובטובות הנאה, מתואר כמשחד תלמידים, ועוד את אלו שפשעו. ההיפוך כאן ברור: זה אינו שוחד במובן הרגיל של המילה. את השוחד נותנים בדרך כלל לבעלי הכוח. והנה המלמד נותן כוח דווקא לילדים שפשעו. והוא מתאמץ לפייסם ולהחזירם למוטב וללמדם תורה.

------------------------------------------------------------------------------

זיכרון.

שירתי כמפקדת טירונים בחוות השומר. הייתה לנו תפיסה שלמה הנוגעת להכנה של הנערים/חיילים לשירות הצבאי ולחיים בכלל. הדגשים נגעו במשמעת, טיפוליות ואהבה. שלא כמו בסיסי טירונות של 02, המפקדים והמפקדות מעולם לא ניבלו את הפה. שמרנו על שפה נקייה מאוד. אפילו משפט כמו "טוס לי מהעיניים" היה אסור. שמרנו על קשיחות עם אהבה. טף לאב. אני זוכרת שפעם, בתגובה לתנועה משולשת שהרים לעברה חייל, צרחה משקית ההוראה מול כל המחלקה: "זכור את הזקירה הזו", ומיהרה להוסיפה בפנקסי העבירות שעליהן היו "משלמים" בסוף כל יום. היה קשה לעצור את פרצי הצחוק. מרבית משקיות ההוראה הגיעו ממקומות רחוקים מאד מהמקומות שמהם הגיעו החיילים. בתקופת שירותי בצבא, מנה סגל המפקדים והקצינים גברים ונשים. אבל את תפקיד הסמל והרס"פ מילא תמיד גבר, שהיו לו דרכים משונות לומר שהוא אוהב. תפקידו היה לשמור על משמעת ולדאוג לכל צרכיהם החומריים של החיילים, אוכל, מדים וכו. טקס המפגש הראשון עם הסמל נקרא "בניית סמל". זה היה מופע ראווה מטורף עם אפקטים וחלקים מבוימים. פעמים רבות הם גייסו את שפת הטירונים המילולית והפיזית. כוחנית מאד, גדושה בהפחדות, מתובלת בסקסיסטיות והומור. הרציונל היה "לבנות דמות" שמכבדים ומזדהים איתה, שמבינה את השפה של "השכונה". במהלך הטירונות שארכה חודשים ארוכים חשף הסמל חלקים נוספים שלו, רכים יותר. אבל הדיבור הנגוע היה חלק מהזהות שלו. לפעמים אני תוהה אם כל זה היה נחוץ, למרות שיכולתי לראות איך החיילים מגיבים בהתאם, ואיך השפה משחקת פה תפקיד מחבר ומגייס.

-----------------------------------------------------------------------------------

ואולי זו המשמעות של פעולת השוחד לכאורה. המורה צריך לדבר בשפה שהיא "כאילו עבריינית" כדי לזכות בקשב ובכבוד אצל התלמדים שפשעו, ומשם אפשר לעלות מעלה מעלה. אבל , וזה אבל גדול מאד, זה משחק, ועל המורה אסור להתאהב בדמות, הוא צריך לזכור שהוא משתמש בה על מנת להתחבר ולמשוך את התלמידים מעלה ולא להימשך אחרי חלקם הבעייתי. ממש כמו אותו חכם שהתחפש לתרנגול הודו כדי לרפא את בן המלך שהשתגע. וגם שם במשחק המסוכן הזה, צריך לשמור על גבול דק, בין מה שמותר לשחק לבין מה שאסור. יש מעשים שיש בהם חילול השם גדול, ואי אפשר להשתמש בהם בקודש, כשם שאין נותנים אתנן זונה בבית ה', (יש איסור להקריב קורבן שיש בו חטא). כך דיבור נגוע בפריצות ובלשון הרע אינו יכול לשמש בבית המדרש ולהחזיר בתשובה את אלו שפשעו.

בפרריאנית (בשפתו של פאולו פררה, איש החינוך והתיאורטיקן שכתב על פדגוגיה של שחרור) המחנך אינו מפנים את דה ההומניזציה של המעשה המדכא, אלא מחפש אחר אנושיותו המודחקת שלו ושל תלמידיו, שרק משם אפשר לפתוח במאבק למען אנושיות מלאה. האחריות להנהגת מהלך התיקון והשחרור היא על המדוכאים עצמם, על אותם מורים ומחנכים שמגיעים "מבפנים" מתוך הקהילה, מאותו המקום, מהשכונה אם תרצו.

וד"ל

ב"ערבות-נשים מחברות מסורת" בית המדרש שאני שותפה להקמה שלו, וקודם לכן בתדרשי, בית מדרש לנשים של ממזרח שמש, למדתי על "תורת האם". זו שאינה נכתבת, אלא נלמדת תוך כדי עשייה. התורה שאנחנו מתחילים ללמוד בבטן, ויונקים תוך כדי גדילה. התורה שאנו רואים בעיניים. לא תמיד בשום שכל, אבל מכירים הכי טוב.

פסח, אולי יותר מכל חג אחר, הוא חג כזה של תורת אם.

יותר מכל חג אחר ניתן למצוא בפסח מנהגים שונים ומשונים. מהמנהגים היותר ידועים ומוכרים לנו, כמו הימנעות מקיטניות או מצה שרויה, "בבהילו" עם הקערה על הראש ועד מנהגים שהשנה שמעתי עליהם לראשונה, כמו תחרות ביצים קשות.

לפעמים נראה שבפסח, בנוסף להגדה המפורסמת, יש "הגדה פנימית" בכל בית. איך קוראים את ההגדה, מי שרים מה נשתנה, אפיקומן - מתנות לכולם או רק למוצא? למי מותר לחפש, מתי ואיך? כל משפחה והניואנסים שלה. אלה שמריצים את המגיד, אבל מאריכים בנרצה, אלה שמציגים את עבדים היינו, ואלה שמתפלפלים על חד גדיא. רעיונות שעוברים בחבל העבה שקושר את מסורת ישראל.

חשבתי שפסח מתייחד בעניין הזה, כיוון שהוא חג על הפיכת עם ישראל ממשפחת עבדים לעם חופשי. אנחנו עוסקים במעבר מיחידים לעם שלם אחד, שמקבל תורה ומצוות אחידות. "הביטוי האישי" כאילו נמחק. מצד שני, למרות שבני יעקב טרם התהוו לעם בהיותם במצריים, התייחסות הסביבה אליהם בעלת מאפיינים של עם. לא רק הסביבה ראתה בהם שונים, גם הם עצמם שמרו על ייחודיות.

לכולם ידוע המאמר - "בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". נהוג לפרש את זכות הנשים הצדקניות בשלה נגאלו אבותינו כזכויות המפורשות בתורה, זכות יוכבד ומרים אמו ואחותו של משה, זכות המיילדות שפרה ופועה, שיילדו את נשות ישראל למרות גזירת פרעה, אך אני רוצה לדבר על זכות נוספת - שאינה רק של מיעוט נשים נבחרות, אלא של כל הנשים.

חז"ל מלמדים אותנו כי: "במה זכו ישראל שנגאלו ממצרים? שלא שינו שמם, לשונם, לבושם ומנהגיהם".

הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אימך", מלמד אותנו שיש שני מנגנוני מסורת, מוסר אב ותורת אם. הראשון הוא ההלכות והציוויים, והשני הוא המנהגים וההליכות. זכות הנשים הצדקניות, היא שמירה על 'תורת אימך' - גם בעולם של כללים וחוקים משתנים בחוץ, שמירה על הבית - על איך שאנחנו מתנהלים.

האימהות, הנשים שעשו ככה כי אמא שלהן עשתה ככה, המשיכו לדבר בשפה של הבית; גם אם איזה מלך ביקש להטמיע את הילדים, ולקרוא להם בשמות מצריים - האמהות בבית קראו לילדים בחיבה בשמות שהן מכירות; הנשים שימרו את השמות, את הלשון, את הלבוש, ובכך למעשה, קיימו עם, ולא רק אוסף אינדיבידואלים.

היום, כשיש לנו את ההגדה הקבועה, ההלכות, מוסר האב, דווקא תורת האם היא זו שמאפשרת לנו את הביטוי האישי, הקיום המעשי של המצוות.

למדתי כי במציאות ההלכה והמנהג שזורים זה בזה, מוסר האב משתכלל באמצעות תורת האם, וזה אינו יכול בלעדי זה. בעניין זה, אפשר לראות את המקור הנפלא בספרו של הרב בקשי דורון, בניין אב .

"ההלכה וגדריה שווים לכל, בשולחן ערוך שפה אחת ודברים אחדים, אולם בשפת המעשה המנהגים והמסורות רבים ומגוונים, כשם שהארץ ניתנה לבני אדם, וגדלותו של האדם בבחירתו החופשית ובעיצוב דמותו, כך גם גדולתה של ההלכה שנתנה לבני אדם, לפי כושר מעשיו ורגשותיו של המקיים, וכשם שאין פרצופיהם שווים כך גם אין דעותיהם שוות, לכל אדם הדרך משלו להפעיל רגשותיו ולהגיע לתכלית המצווה, ריבוי המסורות והמנהגים מאפשר לאדם לקבוע לו את הצורה והדרך הנכונה המתאימה לו לקיום המצווה, כמובן שלא לכל אחד הרשות בידו, ולא כל אדם קובע את הדרך הנכונה לקיום המעשי של המצווה, אולם מנהגים ומסורות שהונהגו בכלל ישראל והוכיחו את עצמם כדרך הרבים הם הדרכים השונות... בהלכה שפה אחת ודברים אחדים המורים על העקרונות, אולם היופי וההדר הוא שדרכי הביצוע בשפת המעשה, מגוונים, ומאפשרים את ביטויו האישי של האדם."

אולי לא תמיד אני מביאה באופן ישיר את המקורות הנשיים שלי, אך הן כאן. מהן אני רואה ועושה, ושלי שלהן הוא. תורת האם שזורה בכל רשימה שלי. לפעמים קל יותר לקיים את מוסר האב, ההלכות הטכניות, אך דווקא תורת האם, היא זו שמחברת אותנו לעצמנו, למשפחה ולקדוש ברוך הוא.

וארגה את הפרוכת שחצצה וגם חיברה קדש לקדש קדשים. והפרוכת בצלם היקום - כי השָני מרמז לאש, הבוּץ לאדמה, התכלת לאוויר, והארגמן לים. וברקמת האריג ארגה השמים וכל צבאם. וכרוּבִים הָיוּ מְצֻיָּרִין בָּהֶם [בַּאֲרִיגָתָן], בִשְׁנֵי כְּתָלִים, פַּרְצוּף אֶחָד מִכָּאן וּפַרְצוּף אֶחָד מִכָּאן – אֲרִי מִצַּד זֶה וְנֶשֶׁר מִצַּד זֶה.

ומשחרבו משכן ומקדש, ובאה אישה לדרוש בתורה, שלחוה אל הפלך, לחנוק חכמת ליבה במטווה, להשתיקה בְפֶלֶך זה שבו בַּראה יקום, כוננהּ קודש. אמרו לה: "אֵין חָכְמָה לְאִשָּׁה אֶלָּא בְּפִלְכָּהּ, דִּכְתִיב: 'וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ'. עוד אמרו: "שלחי ידיך לכישור וכפיך יתמכו פלך, ובחכמה תטווי את העזים, ואל תעיזי פנייך ליכנס בגן החכמה, ללקוט שושנים ששונים חכמים".

ומה נבדל עולם של קודש מעולם של תורה?

שבעולם של קודש אישה מחברת עליונים לתחתונים, דין לחסד, מבדילה קדש מחול וחוצצת ומחברת קודש לקודש. ובעולם של תורה תארוג שתי וערב של חכמה ודעת, ותערב ליבה ותרהיב עוז והדר, ותטווה דין ורחמים, עליונים ותחתונים ותשכין משכן חכמת לב, חכמת צדק ושלום.

(תוספתא שקלים, ב, ו; בבלי שבת צט, ע"א; זוהר, מטות דף סז; יוסף בן-מתיתיהו, מלחמת היהודים ה, ה, 432-434; רשי על שמות כו, א; במדבר רבה; דינה עדינה, מעיין גנים, הרב אלקווטי שמואל; משלי ל"א; דליה מרקס, אארוג כי אליך נפשי תערוג)